החזית הנשכחת: ילדי המלחמה בפנימיות קורסים מבפנים

חזית נשכחת: כשהפנימיות קורסות מבפנים, ילדי המלחמה נותרים ללא עוגן

בזמן שעיני הציבור בישראל נשואות אל שדות הקרב, אל קווי העימות בצפון ובדרום, ואל הדיונים הבלתי פוסקים על פתיחת מוסדות חינוך, לימודים מרחוק ואזעקות צבע אדום שהפכו לשגרת חיינו – מתרחש מאבק שקט בחזית אזרחית, חיונית ונשכחת. שם, הרחק מאור הזרקורים, פועלות ללא הפסקה פנימיות הרווחה והמסגרות החוץ-ביתיות, המהוות עוגן לילדים ובני נוער בסיכון הגבוה ביותר. זוהי חזית שבה אין אפשרות לעבור ללמידה מקוונת, אין תלייה של שלט "סגור לרגל המצב", ואין באמת רגע שבו המשמרת מסתיימת. יש רק ילדים – רבים מהם חוו טראומות חוזרות ונשנות עוד לפני המלחמה – הזקוקים נואשות לארוחה חמה, לחיבוק מנחם, למבוגר אחראי שידריך ויגן, ולעיתים קרובות, גם למישהו שירוץ איתם למרחב המוגן בעיצומו של הלילה.

מאחורי המאמץ הבלתי נתפס הזה, מתייצבים יום-יום, שעה-שעה, מדריכים, אנשי טיפול ומנהלים. הם ממשיכים להחזיק את המערכת על כפיים רועדות, תחת עומס בלתי אפשרי שרק הולך וגובר מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. המאבק שלהם מתרחש על רקע מחסור חמור בכוח אדם, שחיקה בלתי פוסקת, שכר נמוך באופן מחפיר והיעדר גיבוי מערכתי נאות. בין אזעקה לאזעקה, בין משמרת לילה תובענית לטיפול בנער הנתקף בחרדה, או בתמיכה במדריך שבן/בת זוגו משרתים במילואים פעיל, נחשפת תמונה מדאיגה: הפנימיות, שהן המענה האחרון והחיוני ביותר עבור אלפי ילדים, אומנם לא נסגרות, אך הן הולכות ונשחקות מבפנים. המבנה החשוב הזה, שעליו מושתת ביטחונם הנפשי והפיזי של פגיעי החברה, עומד בפני סכנת קריסה שקטה.

על הקצה: עומס מטורף ומשמעות שהולכת לאיבוד

רונה ברבי, מדריכה בפנימיית "העוגן הקהילתי" בבאר שבע, מתארת במילים כנות וכואבות את מציאות השטח. מציאות של מאבק יומיומי על קיומן ועל איכותן של המסגרות הללו. > "לא באמת מסתדרים, פשוט עובדים מאוד מאוד קשה", היא אומרת בכאב. המלחמה, שהפכה את חייהם של רבים בישראל על פיה, פגעה קשה גם בפנימיות. הצוותים, שגם בימי שגרה עבדו בתת-תנאים, נאלצים כעת להתמודד עם אתגרים בלתי נתפסים. > "יש צוותים במילואים, הנערים כאן 24 שעות ביממה בלי יכולת לצאת, ויש אזעקות שדורשות מאיתנו להיות זמינים כל הזמן, ביום ובלילה".

המשמעות של מציאות זו היא עומס חריג ובלתי אנושי. היעדרם של מדריכים במילואים מצטרף למצבת כוח אדם חסרה מלכתחילה, ויוצר תרחיש שבו מעטים נדרשים להחזיק מעמד במקום רבים. > "אנחנו אמורים להיות צוות של שישה מדריכים, ובפועל אנחנו שניים. זה עומס מטורף", מבהירה ברבי. הפער העצום הזה אינו רק מספר בטבלאות כוח אדם; הוא מתבטא בכל רגע בחייהם של הילדים – בפחות תשומת לב פרטנית, בפחות מענה רגשי, בפחות השגחה וביטחון. הצוותים הקיימים נאלצים למתוח את גבולות הסיבולת שלהם, לעבוד שעות ארוכות יותר, להקריב את חייהם האישיים, ובסופו של דבר, לשלם מחיר אישי כבד.

לא עוד עבודה: שליחות עם תג מחיר נמוך

ברבי, סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, משקיעה את שנתיים וחצי האחרונות במסגרת של "העוגן הקהילתי". היא מדגישה כי עבורה ועבור רבים מחבריה לצוות, מדובר בהרבה יותר ממקום עבודה שגרתי. > "זו לא עוד עבודה, זו הורות לכל דבר", היא מסבירה. עבודה עם נוער בסיכון היא מטבעה אינטנסיבית ומורכבת, אך גם מתגמלת באופן עמוק. > "העבודה עם נוער היא מאוד אינטנסיבית, אבל גם מאוד משמעותית. ברגע שמצליחים לבנות קשר, זה קשר עמוק, אינטימי, שלא ניתן להסביר במילים".

אלא שהקשר המשמעותי והחיוני הזה נבנה מול נערים ונערות שמגיעים מרקע של אלימות קשה, הזנחה מתמשכת או מצוקה רגשית ופיזית עמוקה. ילדים אלה, שכבר חוו אכזבות ובגידות רבות בחייהם, מתקשים להאמין למבוגרים. > "הם לא סומכים על העולם, בטח לא על המדינה או עלינו. לוקח חודשים לבנות אמון. זו עבודה רגשית קשה מאוד". תהליך בניית האמון דורש סבלנות אינסופית, רגישות גבוהה ובעיקר, יציבות ונוכחות מתמדת. גורמים אלה נשחקים במהירות כאשר צוות הפנימייה מתדלדל.

השליחות, כך מתברר בעצב, לא משלמת את חשבון המכולת או את שכר הדירה. ברבי מתארת מצב אבסורדי שבו ההשקעה העצומה שלה אינה מתוגמלת כלכלית. > "אם אני עובדת המון, כמו עכשיו במלחמה, אני מגיעה ל-6,000 עד 6,500 שקל. בשגרה זה הרבה פחות בייחוד בהיותי סטודנטית". היא מוסיפה בהשוואה מקוממת: > "יש לי נערים בני 18 שעובדים במלצרות ומרוויחים יותר ממני. זה אבסורד". הנתונים הללו מצביעים על בעיה מערכתית עמוקה, כזו שמבריחה כוח אדם איכותי ומוכשר מהתחום. > "אנשים טובים לא מגיעים לפה כי אי אפשר לסגור את החודש. זו עבודה של 24/7, רגשית ופיזית, אבל השכר לא מתגמל בכלל". המשמעות ברורה: הלב הרחב של המדריכים אינו יכול לבדו למלא את החלל הכלכלי, והמערכת מאבדת את הטובים ביותר.

מגדלור במצור: הפנימיות כעוגן לאומי תחת איום

דני אריאל, מנכ"ל כפר הילדים ונוער "אהבה" בקריית ביאליק, מציג תמונה דומה, ואף מרחיב אותה אל הקשר הלאומי הרחב יותר. גם הוא, בדומה לברבי, מתאר מציאות של אזעקות בלתי פוסקות ומתח תמידי. אריאל מכנה את פנימיות הרווחה, הפנימיות הטיפוליות והפוסט-אשפוזיות "מגדלור". מגדלורים אלו, שהם למעשה מפעלים חיוניים להצלת נפשות, ממשיכים לפעול גם בזמנים הקשים ביותר: > "מול כל הקשיים, בסוף הן מתפקדות הרבה יותר טוב מרוב המערכות. אנחנו מפעלים חיוניים וכל הפנימיות פתוחות. עם קושי של צוות, עם בעיות של מילואים, עם כל הבעיות שקיימות, אבל מטפלים בילדים ונותנים בית פתוח גם בתקופה הזאת". תחושת הגאווה המהולה בעצב של אריאל מובנת; הצוותים עושים ככל שביכולתם, ולעיתים אף מעבר לכך, כדי להחזיק את המערכת.

אך לצד תחושת הגאווה והשליחות, אריאל אינו מסתיר את עומק המשבר ואת הסכנות הנשקפות למערך החשוב הזה. > "אנחנו מוכרים ציונות, לא מוכרים משהו ללכת איתו למכולת. מוכרים ערכים, משמעות, קהילות של משמעות. אבל בסוף, כדי להחזיק לאורך זמן אנשים טובים שיישארו במערכות שלנו, צריך יותר כלים". ההצהרה הזו חושפת את הקרע בין האידיאולוגיה והשליחות לבין המציאות הפרקטית. המלחמה, לדבריו, רק החריפה תהליך שהיה קיים עוד קודם לכן – שחיקת איכות כוח האדם. > "זה לא רק חשש, זו מציאות. איכות כוח האדם הממוצעת מעט יורדת. יכול להיות שאדם שמתקבל היום לעבודה, לפני שבע או עשר שנים, לא היה מתקבל". הירידה באיכות הצוותים אינה פגיעה טכנית; היא פגיעה ישירה וקריטית באיכות הטיפול ובסיכויי השיקום של הילדים.

שברי אמון ותקוות: מחיר התחלופה לילדים הנפגעים

המחיר של מציאות זו, שבה צוותים שחוקים מתקשים להחזיק מעמד, אינו תיאורטי בשום אופן. בפנימיות, כל תחלופה של מדריך אינה רק שורה יבשה בטבלת כוח האדם. היא טלטלה רגשית קשה עבור ילד שכבר חווה שבר, נטישה או אובדן בחייו הקצרים. רונה ברבי מציינת: > "בסוף הוציאו אותם מהבית כי לא קיבלו מענה ראוי, אבל גם כאן קשה להבטיח יציבות. כשאין צוות קבוע, קשה לבנות קשרים אמיתיים". הנאמנות והאמון הם אבני היסוד של הטיפול בילדים אלה, ובלעדיהם, תהליך השיקום נפגע אנושות.

דני אריאל מחזק את הדברים ומוסיף: > "אני יכול להחליף מדריכים כל חודשיים ויהיה לי מישהו שמטפל בילדים, אבל לא תהיה לזה שום צורה ושום איכות. לילדים האלה מגיעים האנשים הכי מתאימים, הכי מוכשרים, הכי יודעים". הוא מדגיש את הצורך באנשי מקצוע מעולים, שכן עתידם של ילדים אלו תלוי בכך.

בתוך מציאות החירום המתמשכת, הילדים עצמם נאלצים להתמודד עם שכבת קושי נוספת, מעבר לטראומות המקוריות ולחוסר היציבות של המערכת. > "הילדים הצעירים בחרדות מאוד גדולות", מתאר אריאל. > "הילדים היותר גדולים, כמו כולנו, מגייסים כוחות ונכנסים לאוטומט. הבעיה היא שאחר כך הכול מתפרק". התגובות הללו הן טבעיות לנוכח מצב המלחמה, אך הן דורשות מענה טיפולי ורגשי מתוגבר, בדיוק כשכוח האדם נמצא בשחיקה שיא. ובכל זאת, הצוותים, באותה תחושת שליחות שאינה נגמרת, מנסים לייצר עבורם שגרה יציבה ככל הניתן, אפילו בתוך הכאוס המתמיד. > "בחודש האחרון, בין טילים ואזעקות, המדריכים ומתנדבי שנת השירות הפעילו פה כמעט כל יום את הילדים במוזיקה, באומנות, בתנועה, בספורט. איזה ילדים במדינת ישראל מקבלים את הדבר הזה בתקופה הזאת? לדעתי כמעט אף אחד". זהו מענה יוצא דופן, פרי הקרבה אישית ותשוקה אמיתית, אך הוא אינו יכול להוות תחליף למענה מערכתי כולל.

קולה של הבוגרת: כשילדי "החצר האחורית" נשכחים

אחד הקולות החזקים ביותר בסיפור זה הוא קולה של הודיה ירחי, בת 26 מירושלים. היא אינה רק צופה מהצד, אלא בוגרת פנימיית "אהבה" בעצמה. סיפור חייה משקף את המציאות המורכבת של ילדים אלה: ילדות שבה נדדה בין מרכזי חירום, משפחות אומנה ומסגרות חוץ-ביתיות, עד שמצאה בפנימייה מקום שהרגיש כמו בית. > "שם הרגשתי לראשונה שהגעתי לבית. לא עוד מעבר ממסגרת למסגרת כמו חפץ", היא אומרת. ניסיונה האישי מעניק לה פרספקטיבה ייחודית וחשובה.

לירחי יש הערכה עמוקה לאנשי הצוות שליוו אותה במסעה, אך גם ביקורת חדה על המציאות הבלתי אפשרית שבה הם נאלצים לעבוד. > "השכר של המדריכים הוא לא מכבד בשום קנה מידה. הם באים מתוך שליחות, אבל לא מתוגמלים על כך". לדבריה, למחיר הנמוך הזה יש השלכות ישירות והרסניות על הילדים. > "יש תחלופה מאוד גבוהה, וקשה לילדים לפתח אמון. כשמדריך נעלם אחרי כמה חודשים, זה שובר שוב ושוב". כל מדריך שעוזב הוא עבור ילדים אלה עוד חווית נטישה, עוד הוכחה לכך שאי אפשר לסמוך על עולם המבוגרים.

ירחי מדגישה כי הבעיה אינה מסתיימת עם היציאה מהפנימייה בגיל 18. ישנם כ-6,500 חניכים במסגרות אלה בישראל, ולצערה, לא כולם מקבלים את המענה המלא שהם צריכים כדי להשתלב בחברה. > "אנחנו לא מוכנים מספיק לחיים האמיתיים. יש בוגרי פנימיות שמגיעים לכלא, יש כאלה שמתאבדים, כי לא נתנו להם כלים". המילים קשות, אך משקפות מציאות עגומה. מנגד, היא מציינת גם את ההבדל העצום שיכול לעשות ליווי נכון ומתמשך. > "בפנימיית אהבה ליוו אותי גם אחרי גיל 18, עזרו לי בלימודים, בתעסוקה. זה ההבדל בין לשרוד לבין להצליח". סיפורה שלה, שבו עזרה ותמיכה לאחר הפנימייה אפשרו לה לצמוח ולשגשג, הוא הוכחה לכך שהשקעה נכונה מצילה חיים ויוצרת אזרחים תורמים.

כיום, הודיה ירחי מתכוננת במרץ לבחינות לשכת עורכי הדין, אך שאיפתה חורגת מעבר לכך. > "אני רוצה להיות שופטת ילדים. אני רוצה להילחם על הזכויות שלהם מתוך המערכת", היא מצהירה. מבחינתה, השינוי המיוחל חייב להתחיל בהבנה בסיסית אחת: > "ילדים הם לא שקופים. הם צריכים הגנה אמיתית". קולה הוא קולם של אלפי ילדים שקופים, שנלחמים על מקומם בחברה.

"אנחנו החצר האחורית": התקציבים שנקצצו וחלום הטיפול שנגוז

אבל מעבר למצוקת כוח האדם והשכר, יש כאן תחושת הפקרה עמוקה יותר, כזו הנובעת מכך שהחברה הישראלית, עסוקה במאבק הישרדותי וקיומי, שוכחת את הקבוצה הפגיעה ביותר. > "אנחנו סקטור שלא מעניין את החברה, אנחנו החצר האחורית", אומר אריאל בכאב. > "אלה ילדים מהמשפחות הכי מוחלשות והכי מושתקות. אין להם לובי, אין מי שיצעק בשבילם. אם אנחנו לא נצעק את הצעקה שלהם, הם לא יצעקו". ההזנחה נובעת מכך שאין לילדים אלה כוח פוליטי או חברתי שיגן עליהם, והם נותרים חסרי קול.

לדברי אריאל, למרות שהמדינה כן משקיעה משאבים בפנימיות, הפער בין הצרכים ההולכים וגוברים בשטח לבין המענה בפועל עדיין עצום, וגובר עם המלחמה. כפר "אהבה", למשל, נאלץ לגייס תרומות משמעותיות באופן עצמאי. > "אנחנו מגייסים בערך מיליון דולר בשנה מתרומות ובשנים האחרונות בייחוד בזמן המלחמה, זה קשה מאוד". הסיבה לכך היא שבתקופת חירום, משאבי התרומות מתפזרים על פני צרכים רבים אחרים, רובם ביטחוניים, וחולפות על פני צרכי הרווחה. > "אם לא נותנים את זה, יורדת שכבה שלמה של טיפולים ושל תוספות שהן כביכול לא מובנות מאליהן, אבל הן צריכות להיות". מדובר בטיפולים פסיכולוגיים, בחוגים, בפעילויות העשרה ובתמיכה לימודית – כלים חיוניים לשיקום הילדים, שהופכים למותרות כשהכסף אינו זמין. מקורות הכוח המרכזיים לתרומות לאורך שנים היו יהדות צפון אמריקה והקהילה האוונגליסטית, אך גם קשרים אלה נחלשו משמעותית בתקופה האחרונה, והצורך בעזרה שלהן מתפזר כעת להרבה צרכים ביטחוניים.

במשרד הרווחה, מודעים לבעיה. הם מסרו לוואלה, שאכן הייתה כוונה להעלות את שכר המדריכים ואף הוקצו לכך 20 מיליון שקלים בתקציב המדינה. אלא שבעקבות הקיצוץ הרוחבי שהוטל על תקציבי הממשלה נוכח הוצאות המלחמה, ההעלאה תידחה. דחייה זו, למרות שהיא מובנת בהקשר הכלכלי הרחב, משמעותית הרסנית למערכת. היא משאירה את המדריכים עם שכר נמוך, מחמירה את מצוקת כוח האדם ומאיימת על יציבותן של הפנימיות.

"אנחנו מגדלים בני אדם", אומרת רונה ברבי בנחישות, ומזכירה לכולנו את חשיבות התפקיד הזה. > "זה לא מקצוע צדדי". דני אריאל מסכם את המצב בקריאה ברורה: > "זה לא מאבק רק שלנו, זה מאבק של החברה כולה". מלחמת החרבות הברזל חשפה שוב את השברים העמוקים בחברה הישראלית. אם לא נתמוך במגדלורים אלה, אם לא נשמיע את קולם של ילדי "החצר האחורית", הסדקים עלולים להפוך לקריסה, והמחיר יהיה כבד מנשוא עבור כולנו. עתידה של מדינת ישראל תלוי לא רק ביכולתנו לנצח בשדות הקרב, אלא גם ביכולתנו להגן על פגיעי החברה, אלה שאין להם קול, ואשר גורלם נחרץ כעת, הרחק מעיני הציבור, בחזית הנשכחת.