בית המשפט העליון ביטל השבוע את מגבלת המשתתפים שקבע פיקוד העורף להפגנה נגד המלחמה, החלטה שחוללה סערה ציבורית ומשפטית רחבה, והביאה לדרישות דומות מצד גורמים נוספים להסרת הגבלות עליהם. ההחלטה התקדימית, שניתנה במהלך השבת, עוררה ביקורת חריפה לא רק בקרב חוגים דתיים אלא גם בקרב משפטנים ומגיני זכויות עובדים.

סערה צפויה: הקרב על המגבלות

גורמים רבים צפו כי החלטת בג"ץ, אשר ביטלה את הגבלת פיקוד העורף על מספר המשתתפים בהפגנה נגד המלחמה, תוביל לגל של דרישות דומות. כבר כעת מתקבלות פניות מקבוצות שונות, שעליהן הוטלו הגבלות דומות, בדרישה לביטולן המיידי. בין הדורשים נמצאים מתפללים בכותל, בהר הבית ובכנסיות הנוצריות, לצד ראשי ערים ומנהלי פסטיבלים, כולם דורשים יחס שוויוני.

עוד צוין כי רבים משווים בין "המאמצים הרבים והמופגנים" שהשקיעו נשיא ההרכב, השופט יצחק עמית, וחבריו בקידום החלטה זו, לבין "אפס המעשה" שאפיין את טיפולם בבקשות דומות שהוגשו על ידי עותרים אחרים בעבר.

דיון תקדימי בשבת מעורר זעם

ביקורת חריפה במיוחד הופנתה כלפי העובדה שהדיון התקיים וההחלטה ניתנה במהלך השבת, אירוע תקדימי ומקומם. הדבר עורר זעם לא רק בחוגים הדתיים, אלא גם בקרב אנשי מערכת המשפט המודעים לכך שהמערכת אינה פעילה בשבתות, גם במקרים שבהם עצורים שאינם מסכנים את הציבור "נמקים בתאים צפופים בהמתנה לדיונם". גם מגיני זכויות העובדים הביעו התנגדות נחרצת למה שהם רואים כ"רמיסת הזכות למנוחה".

לפי הדיווח, הדברים היו "כה נהירים שאין ספק שגם הנשיא ועמיתיו הבינו זאת". ההסברים הרשמיים שסיפקו השופטים לציבור, לפיהם עבודה 'מהבית' אינה נחשבת ממש לעבודה בשבת, או ש"הגדלת מסת המפגינים בשטח חשוף בזמן מלחמה מסייעת ל'פיקוח נפש'", תוארו כ"מביכים" וכאלו שקשה להאמין שהשופטים עצמם האמינו בהם. השאלה המרכזית שנותרה פתוחה היא: "מדוע פעלו כך?"

הפגנת כוח במקום אקט משפטי?

גורמים שונים טוענים כי "ההחלטה להתיר הפגנות בהיקפים 'פי שלושה וארבעה' מהמלצות המומחים אינה אקט משפטי אלא הפגנת כוח". הם מצביעים על כך שהתשובה נמצאת בתחום "הפסיכולוגיה של הכוח השלטוני". נטען כי כאשר רשות מרגישה מאוימת או חרדה למעמדה, היא נוטה "להדגיש את כוחה וריבונותה דווקא בנקודות החיכוך". הוצאת ההחלטה בשבת, ללא סיבה אמיתית שהוגדרה כ"פיקוח נפש" דחוף, משדרת, לטענת המבקרים, כי "הסמכות המשפטית היא מעל לזמן ולמרחב".

ביקורת נוספת התייחסה ל"יומרה של מי שנעדרים כל הכשרה בהנדסת המונים ובחישובי קיבולת צירים לקבוע מספרי מפגינים בניגוד לדעת פיקוד העורף והמשטרה". זלזול זה במומחיות, כך נטען, "מייצר היררכיה שבה 'ערכים' (כחופש הביטוי) גוברים על 'ידע מהשטח' (כמו מרחק מהמקלט)", ומעניקה יתרון למומחיות השיפוטית.

"סימון טריטוריה" ו"שוויון בסיכון"

הפרשנות הרווחת היא כי בית המשפט "הפסיק לעסוק בחוק ועבר לעסוק בסימון טריטוריה". במובן זה, ההחלטה לאפשר הפגנות בהיקפים רחבים בהרבה מהמלצות המומחים, "אינה אקט משפטי אלא הפגנת כוח למען יראו וייראו". גם ההחלטה להוציא את ההחלטה בשבת, ללא "פיקוח נפש" ממשי, מיוחסת לאותו מניע.

נשיא ההרכב, השופט עמית, אף עמד, לפי הדיווח, "לקבוע תקדים מסוכן לפיו אם קיימת תת-אכיפה במגזר אחד (בקניונים), הדבר מעניק 'היתר' למגזרים אחרים להצטרף אליו". במקום לדרוש אכיפה שוויונית והדוקה בכל המגזרים, נוצר מצב של "שוויון בסיכון", מה שנתפס כ"עוד תוצר לוואי של השימוש במשפט ככלי ניגוח" המוביל לזניחת "האינטרסים של הציבור".

אזהרת לוכנר: שיעור שנשכח?

הכותב מצר על כך ששופטי ההרכב "נמנעו להרים טלפון לעמיתיהם, השופטים ברק-ארז ושטיין, לפני שהכריעו". לטענתו, אף שהדבר היה "מפריע למנוחת השבת שלהם", הם היו מגלים שהשניים ניתחו בעבר "בשורת מאמרים סוגייה דומה לזו שאיתה התמודדו בפרשת לוכנר הנודעת".

פרשת לוכנר, שהתרחשה בארצות הברית בתחילת המאה הקודמת, עסקה בגל חקיקה סוציאליסטית שניסתה להגן על "העובד הקטן" מפני "דורסנות אדוני התעשייה". בניו יורק נחקק חוק שהגביל את שעות העבודה היומיות במאפיות ל-10 שעות "בלבד". שופטי העליון האמריקאי, שראו עצמם כ"חומה האחרונה" מול הסוציאליזם, החליטו "לסמן טריטוריה". הם "ביהירותם זלזלו בממצאים הרפואיים והכלכליים שהציגו להם המחוקקים" וקבעו כי זכות העובד "להסכים" לעבוד "מצאת החמה עד לצאת הנשמה קדושה והגבלתה לא חוקתית". תגובת הנגד, שאיימה "לחסל את העליון האמריקאי", קיבעה את ה'לוכנריזם' כ"מודל לכישלון משפטי מוסדי". כיום, כל מועמד לשיפוט בעליון נדרש "להצהיר על התנגדות ללוכנר".

הכותב מסיים באזהרה כי "כששפיטה הופכת ליומרת שליטה, היא נחרבת". הוא מביע צער על כך ש"מה שנלמד שם בדם פועלים ובמשבר חוקתי קשה נשכח אצלנו". בסופו של דבר, "לבית המשפט באמת אין לא מד-עומס הנדסי ולא ערכת החייאה לפצועים. יש לו רק את אמון הציבור, ועליו הוא חייב לשמור גם ובעיקר כשתחושת הנרדפות מזנבת בו."