שלוש שנים חלפו מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023 אשר שינו את פני המזרח התיכון, והיום (שלישי) מתברר כי גם במרחק של כ-4,800 קילומטרים משם, מציאות חייהם של יהודי בריטניה השתנתה לבלי היכר. סדרת תחקירים ועדויות שפורסמו השבוע בעיתון הבריטי "טלגרף" חושפת זינוק חסר תקדים באנטישמיות בממלכה, החודרת לכל חלקה טובה — מבתי הספר ועד לקמפוסים, מהרחובות ועד לפוליטיקה המקומית, ובעיקר מעוררת דאגה עמוקה בתוך מערכת הבריאות הציבורית.
אימה על שולחן הניתוחים
על פי הדיווח ב"טלגרף", אחת התופעות החמורות, המטרידות והמדאיגות ביותר שנחשפו בתחקיר נוגעת ישירות לנעשה בתוך מערכת הבריאות הציבורית הבריטית. דו"ח שפורסם על ידי ארגון "הקמפיין נגד אנטישמיות" חושף שורה של מקרים חמורים ביותר המתרחשים בין כותלי המוסדות הרפואיים. בין היתר, מתאר הדו"ח תקרית שבה אחות במערכת הבריאות ספגה הצדעה במועל יד מצד קולגה לעבודה, וכן מקרה חמור נוסף שבו איש צוות רפואי יהודי הותקף פיזית במהלך עבודתו.
עם זאת, המקרה המצמרר ביותר שתועד בתחקיר שייך לסול פרימן, תושב העיר שפילד. פרימן הגיע לבית החולים ונמצא בסיטואציה הפגיעה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בין רופא למטופל, בעודו שוכב על שולחן הניתוחים לצורך הליך רפואי להסרת גידול סרטני מראשו. לפי הדיווח, דווקא ברגעים קריטיים אלו, הרופא המנתח בחר לנתב את השיחה למלחמה המתנהלת בעזה.
"היית מצפה שהם ידעו טוב יותר בהתחשב במה שקרה להם באירופה"
כך אמר המנתח לפרימן בעודו שוכב בחדר הניתוח. כאשר פרימן שאל בזהירות למי בדיוק הוא מתכוון בדבריו, המנתח השיב לו, וזאת בעודו מבצע בפועל את החיתוך בראשו של המטופל:
"היהודים. היהודים צריכים לדעת טוב יותר. היהודים עושים את זה רק בשביל הכיף. הם יורים לילדים בראש או ברגליים בשביל הכיף"
פרימן סיפר בתחקיר כי באותו רגע הוא חש חסר אונים לחלוטין. הוא תיאר כיצד נתקף חרדה קשה נוכח הסיטואציה שבה האדם האמון על חייו מטיח בו האשמות אנטישמיות קשות תוך כדי ביצוע ניתוח מוח.
סכנה ברחובות העיר ובקמפוסים
מערכת הבריאות אינה הזירה היחידה שבה הקהילה היהודית חווה פחד. על פי נתוני ארגון ה-CST, הגוף המאבטח את הקהילה היהודית בבריטניה, רק במחצית הראשונה של שנת 2026 נרשמו בממלכה 1,926 תקריות אנטישמיות. מדובר בנתון כפול מהרמות שהוכרו במדינה לפני ה-7 באוקטובר 2023. האלימות הפכה למוחשית ומסכנת חיים: באפריל האחרון נדקרו שני גברים בעלי חזות יהודית בשכונת גולדרס גרין שבלונדון. תקרית דקירה זו הגיעה לאחר סדרת הצתות של בתי כנסת ואמבולנסים של מתנדבים יהודים באזור.
לפי הדיווח, האלימות גבתה גם קורבנות בנפש. בעיר מנצ'סטר, לפני קצת יותר משנה, נרצחו שני מתפללים בפיגוע דריסה ודקירה שהתרחש מחוץ לבית כנסת. במקרה אחר באותה עיר, שנמנע ממש ברגע האחרון בחודש פברואר האחרון, נשלחו שני גברים למאסר עולם לאחר שרשויות הביטחון חשפו כי הם תכננו מתקפה חמושה ברובי סער נגד הקהילה היהודית במנצ'סטר.
גם במוסדות החינוך בממלכה המצב מוגדר כמבהיל. אימהות מדווחות כי ילדיהן נאלצים להסתיר את זהותם היהודית עם הגעתם למוסדות החינוך. תלמידים בבתי הספר סובלים מהטרדות יומיומיות, כאשר צלבי קרס מצוירים בבתי השימוש של בתי הספר. בקמפוסים של האוניברסיטאות המצב קשה אף יותר. ארגון ה-CST דיווח על עלייה תלולה של 413 אחוזים בתקריות בקמפוסים ברחבי בריטניה מאז פרוץ המלחמה. סטודנטים יהודים מתמודדים עם קריאות פומביות הדורשות מהם לעזוב את המדינה או כאלו הקוראות להם:
"לחזור לאושוויץ"
נידוי בעולם התרבות והאמנות
במקביל לאלימות הפיזית והמילולית ברחובות ובקמפוסים, מתרחש בבריטניה תהליך מואץ של מחיקה תרבותית. בנג'מין טיל, המשמש כמנהל מוזיקלי בבית כנסת בלונדון ועובד גם בקרן הקולנוע היהודית-בריטית, מספר כי הוא עצמו הפך למטרה. לפי הדיווח, גורמים בעולם האמנות הבריטי מתייחסים כיום לזהות יהודית כאל "סיכון תדמיתי".
אולמות קולנוע ומוסדות תרבות מוצאים תירוצים שונים על מנת לבטל הקרנות של סרטים העוסקים בחיים יהודיים, וזאת אפילו כאשר לסרטים הללו אין שום קשר למדינת ישראל או לפוליטיקה כלשהי. מוזיקאים מבוטלים, קומיקאים אינם מוזמנים להופעות, וסופרים יהודים לא מקבלים חוזים להוצאת ספריהם. טיל מסכם את המציאות בתחום התרבות במילים קשות:
"להיות יהודי הפך לעבירה שדינה ביטול"
אנטישמיות תחת מסווה של "אנטי-גזענות"
כתבת ה"טלגרף", ניקול למפרט, שיתפה את חווייתה האישית והקשה מסיקור אירועי הזיכרון לציון 90 שנה ל"קרב קייבל סטריט" — האירוע ההיסטורי שבו התאחדו אנשי שמאל ויהודים באיסט אנד של לונדון כדי לעצור את הפשיסטים של אוסוולד מוסלי. למרבה האירוניה, האירוע הנוכחי פוצל לשניים: אירוע אחד התקיים עבור יהודים ותומכיהם, בעוד אירוע נפרד התקיים על ידי פעילים פרו-פלסטינים שהכריזו באופן רשמי כי "הציונים לא רצויים".
לפי הדיווח, כאשר למפרט התקרבה על מנת לתעד את ההפגנה של הפעילים שהגדירו עצמם כ"אנטי-גזענים", היא הותקפה מיד מילולית ופיזית. המפגינים צעקו לעברה:
"חלאה ציונית, את לא רצויה כאן"
במהלך התקרית, המפגינים הסתירו את מצלמתה של למפרט באמצעות שלטים. פעילה מרכזית בהפגנה צרחה עליה שהיא "ציונית גזענית", תוך שהיא משמיעה איום מרומז כי אלמלא היו שם אנשים היא לא הייתה נשארת בחיים. למפרט מתארת בעדותה כיצד השנאה היוקדת שראתה בעיניהם של מפגיני השמאל הקיצוני הזכירה לה באופן ישיר את אותה אובססיה כלפי יהודים שאפיינה את הפשיסטים שאותם המפגינים באו לכאורה לגנות.
במקביל לאירועים אלו ברחוב, הזירה הפוליטית מיישרת קו עם המגמה. מפלגת הירוקים הבריטית אימצה השבוע החלטה הקובעת כי "ציונות היא גזענות", צעד פוליטי שדחק החוצה את שארית חבריה היהודים של המפלגה.
גם הימין הקיצוני מרים ראש
האיום על יהודי בריטניה אינו מגיע רק מצד השמאל הקיצוני או מגורמים אסלאמיסטים. תחקיר ה"טלגרף" חושף כיצד פעילים ניאו-נאצים ואנשי ימין עמוק חדרו ישירות אל תוך קמפיין הבחירות של מפלגת "Restore Britain" בבחירות למחוז הבחירה הולבורן וסנט פנקראס בלונדון.
במרכז החשיפה עומד אדם בשם פטריק מגיניס, פעיל ימין קיצוני שעזר להגיש את מועמדותו של נציג המפלגה. מגיניס פרסם סרטונים ברשתות בהם הוא מצהיר כי:
"רעיונות יהודיים הורסים את המדינה שלנו"
על פי התחקיר, מגיניס מאשים את אותם "רעיונות יהודיים" בכל תחלואי החברה הבריטית — החל מפמיניזם, דרך החוב הלאומי של בריטניה ועד להיחלשות המוסדות הבריטיים. בדבריו הוא עושה שימוש במוטיב האנטישמי הקלאסי ולפיו היהודים והציונים שולטים בכלכלה ובתקשורת. יחד עם מגיניס, נצפו פעילים נוספים בעלי עבר במפלגה הלאומית הבריטית (BNP) הגזענית כשהם מחלקים עלונים באזור קמדן שבלונדון.
המציאות המתוארת בבריטניה של סוף שנת 2026 מצטיירת כמבעיתה עבור הקהילה היהודית המקומית. לפי הדיווח, בין אם מדובר בנסיעה ברכבת התחתית, בלימודים באוניברסיטה, בקבלת טיפול במרפאה, או בפעילות במוקדי כוח פוליטיים — הקהילה היהודית מוצאת את עצמה נצורה ומותקפת מכל עבר.
הרב הראשי של בריטניה, סר אפרים מירוויס, מבקש להיאחז בתקווה נוכח האירועים וטוען:
"הרוב הדומם איתנו"
אולם, על אף דברי העידוד של סר מירוויס, נראה כי המציאות בשטח מכתיבה תחושות אחרות. יהודים רבים ברחבי הממלכה כבר מתחילים לשאול את עצמם בקול רם, לנוכח שורת התקריות הבלתי פוסקת במערכת הבריאות, ברחובות ובמוסדות התרבות, האם יש להם עתיד באי.